Home / מורשת מרן
 
 

 

הרב עובדיה יוסף בילדותו

 
נולד בבגדאד, בנם הבכור של יעקב (בן עובדיה) וגורג'יה. נקרא 'עובדיה' על שמו של רבי עבדאללה סומך ועל שם סבו ו'יוסף' על שמו של רבי יוסף חיים‏. כאשר שב הרב לארץ ישראל בשנת 1950, היה שם משפחתו עובדיה, והעובדת הסוציאלית טענה בפניו כי 'עובדיה עובדיה' אינו שם מקובל. כאשר היא ביקשה להוסיף לו את שם המשפחה מזרחי, הודיע לה הרב יוסף כי שמו הפרטי השני יוסף יהיה גם שם משפחתו‏ ב-1924‏כשהיה בן ארבע, עלתה משפחתו לארץ ישראל, והתיישבה בשכונת "בית ישראל" בירושלים, שם התפרנסה מחנות המכולת של אביו (בעיראק עבד אביו כצורף). מצבה הכלכלי של המשפחה היה דחוק, והבן עובדיה נאלץ להתחיל לעבוד בגיל צעיר. למד בתלמוד תורה "בני ציון" שבשכונת הבוכרים. מנעוריו התבלט בכישרונו ובלהיטותו לתורה. את יצירתו הספרותית הראשונה כתב בגיל תשע, הערות בשולי הספר "ראשית חכמה
בשנת תרצ"ג (1933), בהיותו בן שתים עשרה, עבר ללמוד בישיבת פורת יוסף שבעיר העתיקה, לאחר שאביו שוכנע בחשיבות הדבר על ידי רבי צדקה חוצין. באותה שנה כתב את ספרו הראשון ("מחברת העתקת חידות") יחד עם שניים מחברי. בישיבת פורת יוסף המשיך להשקיע את כל זמנו בלימוד תורה ובכתיבה תורנית. ראש הישיבה, הרב עזרא עטייה, שימש עבורו כאב רוחני
בשנת תרצ"ז (1937), בהיותו בן 18‏[, נשלח על ידי רבי יעקב דואק[ להעביר במקומו שיעור יומי בבית הכנסת 'אוהל רחל' של עולי פרס בשכונת "בית ישראל". השיעור עסק בהלכה, מתוך ספרו של רבי יוסף חיים, הבן איש חי. בשיעוריו הרבה לחלוק על ה"בן איש חי" וטען כנגדו כי הוא מחמיר וכי הוא מעדיף את פסקי האר"י על זה של השולחן ערוך. שיעורי הלכה אלו היו חוויה מעצבת עבור הרב יוסף, הן משום שלראשונה ביטא בפומבי את תפיסתו בנוגע לעדיפות שיש לפסקי רבי יוסף קארו, והן משום שדבריו כנגד פסיקותיו של ה"בן איש חי" עוררו תרעומת בקרב קהל שומעיו, במיוחד אלה מיוצאי בבל. מספר רבנים נכבדים, בהם הרב יצחק נסים (לימים הרב הראשי הספרדי), גערו בו במשך השנים בשל כך, ואף שרפו את ספרו הראשון על הלכות פסח, "חזון עובדיה". אולם הרב עטייה עודד אותו להמשיך ולפסוק הלכה על פי הבנתו. במקביל לשיעורים שהעביר העלה על הכתב את השגותיו על ה"בן איש חי", שפורסמו שנים רבות לאחר מכן (1998-2003) בסדרת הספרים "הליכות עולם"‏
בשנת ת"ש (1940), בהיותו בן עשרים, הוסמך לרבנות ודיינות על ידי הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל. בין השנים 1945 - 1947 שימש כדיין בבית הדין של העדה הספרדית בירושלים. בתקופה זו כבר התבססה תפיסתו ההלכתית, והוא נהג להשיב לשאלות שהופנו אליו מחוגי הרבנות והדיינות הספרדית בארץ ובפזורה, וכן מאשכנזים ירושלמים. בשנת תש"ד(1944), נשא לאישה את מרגלית, בתו של אברהם הלוי פטאל, מעולי חאלב‏. בתקופה זו, בני משפחתו של הרב יוסף וחבריו לשכונת מגוריו בירושלים, נחשפו לסביבה הציונית ופעלו במסגרתה, עד כדי מעורבות אינטנסיבית בארגון האצ"ל‏

שהותו במצרים

בשנת 1947 עבר למצרים, לבקשתו של הרב עוזיאל, שם היה סגנו של הרב הראשי הרב נחום אפנדי ואב בית דין. במצרים מצא מחויבות דתית חלשה, לא רק בקרב המוני העם, אלא גם בקרב המנהיגות ואף בקרב הרבנים המקומיים.
עם תלמידיו במצרים על רקע הפירמידות
הרב אהרן שויקה שהיה מעסיקו מטעם הרבנות, מינה אותו לשמש כראש ישיבה בישיבתו אהבה ואחווה, ותמך בו במאבקיו. אחת הבעיות החמורות מבחינה הלכתית הייתה מערך הכשרות במוסדות הציבור, דבר אשר גרם לסכסוכים בינו ובין אישים בקהילה, ובהם עם כמה מהרבנים. בעקבות אירועים אלה התפטר מתפקידו, שנתיים לאחר בואו, בשלהי תש"ט. כשנה לאחר מכן, בקיץ 1950, חזר לישראל. חוויותיו במצרים השפיעו עליו רבות, והדבר בא לידי ביטוי בפסיקותיו ובדרשותיו 
שהותו במצרים השאירה ברב יוסף גם את חותמה בדמות ליקויי הראייה שמהם סבל, ואשר החמירו עם השנים, דבר אשר חייב אותו להרכיב משקפיים עם עדשות כהות.

דיין בפתח תקווה ובירושלים

הרב יוסף נואם ב'כנס תורה שבעל פה',תשכ"א
מששב לישראל ממצרים, למד במדרש "בני ציון", אשר בראשה עמד הרב צבי פסח פרנק. בתקופה זו הניאה אותו אשתו, מרגלית, מלהתמנות לתפקיד ראש הבד"ץ של העדה החרדית הספרדית‏  הוא שימש כדיין בביה"ד האזורי בפתח תקווה בהרכבו של הרב ראובן כץ והרב ישעיהו משורר (1951-1952, 1957-1958). תעוזתו הפסיקתית באה לידי ביטוי כבר בתקופת כהונתו הראשונה, בהיותו כבן 30 בלבד, בעת שכתב פסק דין שהתיר יבום במקום חליצה, כמנהג הספרדים, פסק הדין היה בניגוד לתקנות של הרבנות הראשית לישראל, "חרם ירושלים", שנקבעו שנה קודם לכן, שאסרו על יבום.
בשנת תשי"ב פרסם את ספרו על הלכות הפסח חזון עובדיה, ספר שזכה לביקורות חיוביות מאוד, וזכה להסכמות, בין השאר, משני הרבנים הראשיים, הרב עוזיאל והרב הרצוג, וכן מהרב עטייה. שנתיים לאחר מכן ייסד את "אור התורה", ישיבה לאברכים ספרדים מצטיינים. ישיבה זו, שלא האריכה ימים, הייתה סנונית ראשונה של ישיבות אותן הקים במהלך השנים שלאחר מכן (בין השאר, בעזרת בניו), במטרה לייצר בני תורה ספרדים שיהוו את שדרת המנהיגות התורנית של דור העתיד. בשנים תשי"ד ותשט"ז הוציא לאור את שני הכרכים הראשונים של יצירתו המרכזית "יביע אומר"  יצירה זו זיכתה אותו בשנת 1970 בפרס ישראל לספרות תורנית (עד קבלת הפרס פרסם חמישה כרכים).
בשנים 1958-1965 כיהן כדיין בביה"ד האזורי בירושלים, וב-1965 היה לחבר בית הדין הרבני הגדול.

רב ראשי לתל אביב

בשנת ה'תשכ"ט (1968) נבחר לכהן כרב ראשי בתל אביב-יפו, לצד הרב שלמה גורן. הוא הוכתר לתפקיד ב-17 ביוני 1969‏. בכהונתו כרבה של תל אביב, כמו גם בכהונתו כדיין בפתח תקווה ובירושלים, התעמת עם רבנים אשכנזים מתוך רצון להסיר את כפיפותה של הפסיקה הספרדית לזו של הפסיקה האשכנזית, ומתוך רצון להקל על הציבור ולא להחמיר.

רב ראשי לישראל

הרב עובדיה יוסף בהכתרתו לראשון לציון
בז' בחשוון ה'תשל"ג (1972) נבחר לרב הראשי לישראל ולראשון לציון, במקומו של הרב יצחק נסים ברוב של 81 לעומת 68 קולות. התמודדותו של הרב יוסף ספגה ביקורת על שהתמודד נגד רב ראשי מכהן, ובתגובה תמך בו בפומבי הרב יוסף שלום אלישיב. מערכת הבחירות הייתה מתוחה, כאשר ברקע עמדה פרשת פסק דין האח והאחות, וכן יחסים מתוחים בין הרב יוסף לרב נסים. המתח בין שני הרבנים החל עוד בשנות ה-40, כשהרב יוסף יצא בגלוי נגד פסקי הבן איש חי לצדו של הרב יוסף נבחר לכהן כרב הראשי האשכנזי, הרב גורן. יחסי שני הרבנים הראשיים היו מעורערים. מועצת הרבנות הראשית נשלטה בידי הרב גורן ולתקופת זמן מה אף החליט הרב יוסף שבשל כך אין טעם שיגיע לדיוניה כלל. בשנות פעילותו כרב ראשי פעל הרב יוסף במספר עניינים הלכתיים וחברתיים בעלי תהודה ומשמעות לאומית: בין השאר, התרת נישואין עם קראים, לאחר שלמדו את יסודות התורה שבעל פה, וקבלו על עצמם שמירת מצוות‏  קבע כי ביתא ישראל הם יהודים לכל דבר, פסיקה היסטורית שהובילה להחלת חוק השבות על יהודי אתיופיה; והתיר את כל עגונות נעדרי צה"ל במלחמת יום הכיפורים, כשהיה שותף להכרזה עליהם כמתים שמקום קבורתם לא נודע.
הרב עובדיה יוסף מבקר חיילים במהלך מלחמת יום הכיפורים
בשנים תשל"ז-תשנ"ד הוציא 6 כרכים של יחוה דעת, המבוססים על שיעורי הלכה שנתן במסגרת "פינת הלכה" בקול ישראל, מראשית כהונתו כרבה של תל אביב ועד סוף כהונתו כרב הראשי לישראל. ספר זה נחשב לספר הלכה פופולרי, מאחר שהתשובות נכתבות בקיצור וללא פלפולים, זאת בניגוד לשקלא וטריא הלמדני המאפיין את יביע אומר‏בחודש אייר תשמ"ג (1983), בעקבות חוק שקצב את כהונתם של הרבנים הראשיים לעשר שנים, הסתיימה כהונתו של הרב יוסף כרב ראשי, דבר אשר היה למורת רוחו. אחד הפעילים להשגת חקיקה זו היה שר האוצר משה ניסים בנו של הרב נסים, הראשון לציון שהוחלף בידי הרב יוסף. לתפקיד הרב הראשי הספרדי נבחר הרב מרדכי אליהו. לאחר שסיים את תפקידו המשיך הרב יוסף לכהן כדיין בבית הדין הרבני הגדול. במקביל הנהיג את מפלגת ש"ס והקים את "מועצת חכמי התורה" של המפלגה, בנשיאותו. חברי הכנסתיוסי שריד ויאיר צבן עתרו לבג"ץ בדרישה שיאסור פעילות פוליטית על ידי דיין בבית הדין הרבני. בית המשפט קבע כי אין זה ראוי שדיין יעסוק גם בפעילות פוליטית. בעקבות כך פרש מתפקידו כדיין בספטמבר 1986.
מנהיג ש"ס
לקראת התמודדותה של מפלגת ש"ס בבחירות לכנסת האחת עשרה, בשנת 1984, הוקמה מועצת חכמי התורה בהנהגתו של הרב יוסף, כאשר הרב שך, מנהיג הזרם החרדי-ליטאי, משמש פטרון פוליטי נוסף. ב-1990, לאחר שהרב יוסף תמך בתחילה בשיתוף הפעולה בין ש"ס ובין מפלגת העבודה ("התרגיל המסריח"), נוצר קרע בין הרב יוסף ובין הרב שך. בניגוד לדעתם של רבנים רבים, הורה הרב יוסף לחברי סיעת ש"ס להיכנס לממשלתו של יצחק רבין, לאחר הבחירות לכנסת השלוש עשרה בשנת 1992. מאז הפך למנהיגה הבלעדי והבלתי מעורער של ש"ס. נראה כי הדבר קיבל חיזוק עם חילופי הגברי בצמרת ש"ס, ב-1999, עת החליף אלי ישי את אריה דרעי בראשות המפלגה.
החל עם הקמתה, זכתה ש"ס למעמד של שחקן מפתח בפוליטיקה הישראלית, והשפיעה רבות בצמתי הכרעה רבים, בין השאר בתקופות של גיבוש קואליציה לאחר קיומן של בחירות. בשל כך, הגיע הרב יוסף, כמנהיגה של ש"ס, ל"מוקד של כוח פוליטי ששום אישיות חוץ-פוליטית במדינת ישראל לא זכתה לו מעולם"‏
התבטאויותיו הפוליטיות (והתאולוגיות) במסגרת דרשתו השבועית בבית הכנסת של "היזדים", עוררו לעתים סערות פוליטיות וציבוריות (ראו על כך בהמשך) פעמים רבות גישתו הפוליטית הובאה בהבלטה בעיתון יום ליום ואילו דעתו ההלכתית הובעה בקונטרס עונג שבת שצורף לעיתון מדי שבוע.

הרב עובדיה יוסף כדרשן

הרב יוסף בדרשתו השבועית בשכונת הבוכרים
הרב יוסף החשיב מאוד את הפעילות הדרשנית. הוא ראה בפעילותו הדרשנית נדבך חשוב ב"זיכוי הרבים", ערך שהחשיב במיוחד. במשך שנים העביר בקביעות שיעור בבית הכנסת "היזדים" בשכונת הבוכרים שבירושלים ולאחר מכן בבית הכנסת מתחת לביתו. שיעורים אלה שודרו בלוויין.
דרשותיו של הרב יוסף במוצאי השבת היו מוכרות לציבור הרחב, בשל העובדה שהן שודרו באמצעות לוויין למקומות רבים בישראל ובחו"ל, אך בעיקר בשל התהודה להן זכו הדרשות באמצעי התקשורת. דרשות אלה אופיינו לעתים בלשון בוטה, בעניינים הקשורים לפוליטיקה וחברה, ועוררו לעתים סערות פוליטיות וציבוריות. אמרותיו: "צריך לעשות משתה ביום שתמות" על שולמית אלוני, ו"ארור המן, ארור יוסי שריד", אף הביאו אותו אל סיפה של חקירה פלילית במקרה אחר איחל הרב יוסף לאריאל שרון ש"יקבל באנה בראש יפול ולא יקום", ולאחר מכן אמר שהוא מצטער על הפרשנויות כאילו ייחל שיקוצרו ימיו של שרון והוא מאחל לו אריכות ימים. היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, החליט לבסוף לא לפתוח חקירה פלילית נגד הרב, מאחר שמדובר באיחול למותו של ראש הממשלה, ולא בקריאה לאלימות.‏‏ גם התבטאויות הנושאות אופי תאולוגי הובילו לא אחת לסערה ציבורית. כך היה, למשל, בעת שנשא דברים על אודות חללי השואה, זאת על אף שדבריו בנדון לא היו אלא ציטוט מדבריו של האדמו"ר רבי אהרן ראטה, בעל "שומר אמונים"; או דבריו על חללי צה"ל - דברים שיוחסו על ידי העיתונות לחללי מלחמת לבנון השנייה‏‏‏]; וכן על הרוגי סופת ההוריקן קתרינה. בתקופת הבחירות לרבנות הראשית ביוני 2013 כינה את אחד המתמודדים הרב דוד סתיו "רשע" ו"מסוכן ליהדות".
אחרית ימיו

הלוויית הרב עובדיה יוסף

מאז פטירת אשתו מרגלית בשנת 1994 ועד פטירתו סעדו את הרב עובדיה בנו וכלתו, משה ויהודית יוסף, שעברו להתגורר בביתו והשפיעו רבות על המתרחש בקרבתו
ב-21 בספטמבר 2013 (חול המועד סוכות ה'תשע"ד), בעקבות החמרה במצבו הבריאותי אושפז הרב יוסף בבית החולים הדסה עין כרם ומשפחתו הוסיפה לו את השם "חיים" כסגולה לאריכות ימים‏
. הרב יוסף נפטר בבית החולים ב-7 באוקטובר 2013, ג' בחשוון ה'תשע"ד, בגיל 93 ההלוויה בסמוך לישיבת פורת יוסף
הלווייתו נערכה באותו ערב בירושלים והשתתפו בה, לפי ההערכות בין 600.000 ל-850,000 איש
ככל הנראה הלוויה הגדולה ביותר בתולדות מדינת ישראל. נקבר בבית הקברות סנהדריה בירושלים.
 
 

 

Cron task